זיהוי והשוואת כתבי יד, זיהוי והשוואת חתימות, חוות דעת משפטית..

לפנינו פס"ד מעניין על בלגן בעסקאות מקרקעין של ערבים באזור נצרת.  אלמנה חיכתה 19 שנים כדי לדרוש את זכויותיה.  הגרפולוגית חנה קורן קבעה כי חתימות זויפו, לאור העובדה שהחתימה המזויפת זהה ב 100% לחתימה האמיתית.  בקיצור, בלגן.

פסק דין

מבוא:

יורשיו של אדם טוענים כי רכש לפני למעלה מעשרים שנה נכס מקרקעין מחברו, אשר נפטר גם כן, לפני שנים רבות. להוכחת קיומה של העסקה הציגו היורשים עותק מצולם של הסכם מכירה נטען. לטענת יורשיו של המוכר, העסקה לא התקיימה מעולם וחתימתו של אביהם על המסמך שהוצג – מזויפת. הסכם מכירה מקורי חתום בידי המוכר – אין. מנגד, הועלו טענות יצירתיות ואינדיקציות לתמיכה בטענות, מטעם שני הצדדים – למכביר. האם בוצעה עסקה במקרקעין נשוא ההליך? זו השאלה אשר הוצבה לפתחי בתיק זה. הרקע והמחלוקת בענייננו
1. התובעת, אליס רינאוי, אלמנתו של מר סלימאן יוסף רינאוי המנוח והיורשת היחידה שלו, על פי צו ירושה מיום 17.1.2009 (להלן, בהתאמה – "התובעת" ו"רינאוי המנוח") הגישה תביעה נגד הנתבעים 2-8, בניו של מר עיסא סלים רושרוש המנוח (להלן – "רושרוש המנוח").לטענת התובעת, במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת נערכה בין רושרוש המנוח לבין הנתבעת 9, מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן – "המינהל"), עסקת חליפין וביום 2.5.1991 נחתם הסכם על פיו העביר רושרוש המנוח למינהל את זכויותיו במקרקעין המפורטים בנספח ב' להסכם האמור וקיבל, בתמורה, 2125/4726 חלקים מחלקה 34 בגוש 15412 ו-2802/368249 חלקים מחלקה 48 בגוש 15412 (להלן, בהתאמה – "הסכם החליפין" ו-"המקרקעין"). שתי החלקות רשומות בשלמות בבעלותה של המדינה.
2. עוד מספרת התובעת, כי בין רושרוש המנוח לבין מר עיסאם אבו חנין ומר אליאס אדיב זריק (להלן, בהתאמה "אבו חנין" ו-"זריק") נכרת הסכם למכירת 2 דונם מחלקות 34 ו-48 הנ"ל בתמורה לתשלום סך 28,000$, מתוכם שולמה לרושרוש המנוח מקדמה בסך של 15,000$. מוסיפה התובעת וטוענת, כי באותה עת פנה בעלה, רינאוי המנוח, אל רושרוש המנוח וביקש לרכוש חלק מזכויותיו בחלקות האמורות ורושרוש סיפר לו אודות העסקה בה נקשר עם אבו חנין וזריק. לטענת התובעת, הוסכם בין רינאוי המנוח לבין אבו חנין וזריק כי הוא ישיב להם את סכום המקדמה ששלמו לרושרוש המנוח והם, בתמורה, יאפשרו לו להשלים את רכישת המקרקעין במקומם. בהתאמה, טוענת התובעת כי ביום 11.10.1989, לאחר שקיבל את מלוא התמורה בגין שטח של 3,687 מ"ר, חתם רושרוש המנוח על הסכם להעברת הבעלות במקרקעין וכן, התחייב לבצע העברה ורישום על שמו של רינאוי המנוח לאחר שתושלם עסקת החליפין עם המינהל. לטענת התובעת, עם השלמתה של העסקה בין הצדדים תפס רינאוי המנוח חזקה במקרקעין שרכש ואולם, בשל מחלה בה לקה לא השלים את מלאכת הגידור והיישור של השטח ולא זכה לבנות עליו, כפי שתכנן.
3. בתביעתה, עותרת התובעת לפסק דין השל הצהרה, בו ייקבע כי הזכויות במלוא המקרקעין נשוא ההליך שייכות לה וכן, כי יינתן צו המורה לרשום אותן זכויות על שמה. לחלופין, מבקשת התובעת לקבוע כי היא זכאית להירשם כבעלים של 2 דונם מהמקרקעין וכן, להסמיך את בא כוחה לחתום בשם הנתבעים 2-8 על כל מסמך שיידרש על מנת להעביר את הזכויות במקרקעין על שמה.
4. בד בבד עם כתב התביעה הגישה התובעת בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, אשר ימנע בידי הנתבעים לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין כדי לשמר את זכויותיה הקנייניות של התובעת עד להכרעה בתביעה (להלן – "הבקשה").
5. בהחלטתי מיום 5.2.2013 נעתרתי לבקשה והוריתי על מתן צו מניעה זמני לפיו נאסר על המשיבים 2-8 לבצע כל דיספוזיציה בזכויותיו של רושרוש המנוח בנכסי מקרקעין נשוא התביעה וכן הוריתי למינהל לרשום הערה על פי סעיף 130 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – "חוק המקרקעין") על הנכסים האמורים, לפיה טוענת התובעת לזכויות בנכסים אלה.
6. בתגובה לבקשה האמורה טענו הנתבעים 2-8 כי על פי צו קיום הצוואה, שאושר כדין בידי הרשם לענייני ירושה בנצרת, מלוא הזכויות במקרקעין נשוא התביעה שייכות לנתבע 8 ולו בלבד וכי ליתר הנתבעים אין כל יריבות עם התובעת, כך שבית המשפט התבקש להורות על דחיית הבקשה והתביעה נגדם על הסף.
7. 7. לגופו של עניין, פרטו הנתבעים שורה ארוכה של טענות מכוחן התבקש בית המשפט לדחות את הבקשה ולבטל את הצו שניתן.כך, למשל, נטען כי התובעת מצהירה על עובדות שאינן בידיעתה האישית; כי לרינאוי המנוח מעולם לא הייתה חזקה בקרקע; כי לכאורה, רינאוי המנוח נמנע, במשך 19 שנה, מלהגיש תביעה ולעמוד על זכויותיו הנטענות במקרקעין והוא אף לא עשה כן במהלך התקופה שחלפה מעת שחלה ועד שנפטר בשנת 2008. עוד טוענים הנתבעים, כי המסמך שצורף לתצהירה של התובעת כ"הסכם מכר" מיום 11.10.1989 ולפיו מעביר רושרוש המנוח את זכויותיו במקרקעין לרינאוי המנוח – מזויף, כפי שעולה מחוות דעת המומחית לגרפולוגיה, הגב' חנה קורן ובעניין זה אף הוגשה תלונה במשטרה. בנוסף, טוענים הנתבעים כי הסכם המכר הנטען מעולם לא הוצג בידי התובעת עובר להגשת התביעה, כי הוא חסר פרטים מהותיים וכן כי התביעה הוגשה בשיהוי כבד ביותר אשר מלמד אף הוא על היותה משוללת יסוד.
8. המינהל, בתגובה מטעמו לבקשה מציין כי ביום 2.5.1991 נחתם הסכם חליפין בינו לבין בני משפחת רושרוש, ובהם גם רושרוש המנוח, אשר קיבל 2125/4726 חלקים בחלקה 34 בגוש 15412 וכן 2802/368249 חלקים בחלקה 48 בגוש 15412. לטענת המינהל, רישום ההסכם לא הושלם משום שמשפחת רושרוש לא שלמה את המיסים המתחייבים על פי העסקה. בנוסף, טוען המינהל כי לאחר שנערך הסכם החליפין התברר כי מספר חלקות, ובהן גם החלקות אותן התחייב להעביר למשפחת רושרוש, כלולות בשטח שהוכרז על ידי שר החקלאות כיער וכי לצורך העברת זכויות בחלקות אלה נדרש אישורו של שר החקלאות. המינהל הוסיף, כי הליך העברתן של החלקות זכה לאישורים הדרושים וצפוי להסתיים בקרוב ובכך, לטענתו, תיסלל הדרך לרישום הזכויות כאמור.
9. בהחלטה מיום 11.3.2013 קבעתי – כי בהתאם לצוואה אשר לכאורה אושרה בידי הרשם לענייני ירושה בנצרת ביום 15.5.2012 כדין, ולפיה יורש המשיב 8 את זכויותיו של רושרוש המנוח במקרקעין נשוא ההליך דנן – כי הנתבע 8 רשאי לרשום את זכויותיו כאמור, בכפוף לצו המניעה שניתן ביום 5.2.2013 והערבויות שנקבעו, ואשר יעמדו בעינם עד למתן פסק הדין בתובענה.
10. בכתב ההגנה שהגישו, שבו הנתבעים על עיקר הטענות שהעלו בתגובה לבקשה לצו מניעה והוסיפו וטענו, כי את המשא והמתן בנוגע לעסקת החליפין עם המינהל ניהלו רושרוש המנוח ובני משפחה נוספים אשר אין איש מהנתבעים נמנה עליהם, וכי הם גם שמכרו בשנת 1991 למר עפיף טנוס (להלן – "מר טנוס") חלק מזכויותיהם במקרקעין נשוא ההליך. בנוסף, לטענתם, באותה שנה נערכה בין רושרוש המנוח לבין מר אליאס אדיב זריק ומר עיסאם אבו חנין התחייבות בכתב למכירת 2 דונם נוספים מהמקרקעין האמורים. שווי העסקה הוערך בסך של 28,000$ מתוכם שולמו לרושרוש המנוח 15,000$ ואילו היתרה אמורה הייתה להיות משולמת תוך חודש מחתימת כתב ההתחייבות ונקבע כי רק לאחר שתשולם מלוא התמורה, תושלם העסקה. בפועל, עקב מצב כלכלי קשה אליו נקלעו הרוכשים, העסקה לא הושלמה והפרתם את ההתחייבות הביאה לביטולה, ללא זכות להחזר. בנוסף, טוענים הנתבעים כי הנתבע 8 דיווח למשרד מיסוי מקרקעין על זכויותיו במקרקעין וזכותו בהם נרשמה במס רכוש.
11. עוד מספרים הנתבעים, כי מתוקף היותו של הנתבע 8 בעל הזכות להירשם כבעליהם של המקרקעין נשוא ההליך, הגיש האחרון בשעתו נגד מר טנוס – אשר לטענתו פלש ותפס חזקה לא כדין בכ-265 מ"ר ששייכים לו – תביעה לסילוק יד.הראיות מטעם התובעת
12. להוכחת טענותיה בנוגע לזכויות במקרקעין הציגה התובעת העתק מהסכם מכר שלטענתה נחתם בידי רושרוש ורינאוי המנוחים ביום 11.10.1989; שתי חוות דעת של מומחית לגרפולוגיה, הגב' פנינה אריאלי וכן תצהיר של התובעת – גב' אליס רינאוי ותצהיריהם של מר ג'ריס סלימאן רינאוי – בנה של התובעת; מר סמיר יוסף רינאוי – גיסה של התובעת; מר רביע סלימאן; מר מבדא אבו שקארה; מר ג'ריס מוסא; מר אליאס ג'טאס; מר ג'לאל קזל ועוה"ד הייתם עבדאללה ז"ל, אשר נפטר בטרם נחקר על תצהירו. בנוסף, העידו מטעם התובעת המודד סוהיל זידאן ומר עפיף טנוס.
13. הנתבעים הגישו בקשה לפסול ולהוציא מתיק בית המשפט את חוות דעת המומחה מטעם התובעת – בגדרה נבחנו חתימותיו של רושרוש המנוח על גבי צוואתו ועל גבי כתב ההתחייבות שנערך בינו לבין אבו חנין וזריק להוכחת טענתה של התובעת כי החתימות שם זויפו – וכן, את תמלולי ההקלטות אשר צורפו לתצהירים מטעם התובעת מבלי שגולו במסגרת הליך גילוי מסמכים ועוד קודם לכן – בבקשתה לסעד זמני, לטענתם, לשם השגת יתרון לא הוגן בהליך.
14. בהחלטתי מיום 28.1.2014 הדגשתי כי כבר בהחלטה מיום 21.5.2013 אסרתי הבאת כל ראיה שנועדה להוכיח שחתימתו של רושרוש המנוח על גבי צוואתו, אשר קוימה כדין, מזויפת. בהתאמה, הוריתי לתובעת להגיש חוות דעת מומחה מתוקנת, שאין בה התייחסות לצוואה. בנוסף, משהסתבר כי ברשות התובעת היו לפחות שתי הקלטות עובר להגשת התביעה, אשר לא גולו בתצהיר גילוי המסמכים כדין ואף מבלי שצוין כיצד הושגו ותומללו, ולאחר שלא הובא כל הצדק סביר למחדל, הוריתי על הוצאתם מתיק בית המשפט ותיקון תצהירו של העד גר'יס רינאוי (אליו צורפו תמלולי ההקלטות), בהתאם. אגב, התובעת ניסתה, מהלך כל המשפט להגיש מסמכים וראיות אשר לא גולו בהליך גילוי המסמכים, כך שנאלצתי לעסוק לא אחת בסוגיה זו, הגם שהדגשתי כי גם אם ראיה הושגה באיחור, עדיין יש לגלותה כדין.
15. בתצהירה, מסרה התובעת כי בעלה, רינאוי המנוח, פנה אל אבו חנין וזריק, השיב להם את סכום המקדמה ששלמו לרושרוש המנוח והשלים במקומם את העסקה לרכישת 3,687 מ"ר מהמקרקעין. כן היא מציינת, כי ביום 11.10.1989 חתם רושרוש המנוח על הסכם מכר בו הוא התחייב להעביר את השטח לרינאוי המנוח, מיד עם השלמת הליך החליפין מול המינהל. עוד נטען, כי עם השלמתה של העסקה בין הצדדים תפס רינאוי המנוח חזקה במקרקעין שרכש, ואולם בשל מחלה בה לקה לא השלים את מלאכת הגידור והיישור של השטח ולא זכה לבנות עליו, כפי שתכנן.
16. התובעת העידה כי התלוותה פעם אחת אל רינאוי המנוח בעת שהוא הלך לשלם לרושרוש המנוח בגין המקרקעין [עמ' 63 לפרוטוקול מיום 8.7.2014, ש' 9-14, 19-20]. בנוסף, מסרה התובעת כי עבודות היישור בוצעו בידי רינאוי המנוח סמוך למועד השלמת העסקה בין הצדדים, בשנות ה-80 [עמ' 65 לפרוטוקול מיום 8.7.2014, ש' 8-12] וכי הוא חלה לראשונה בשנת 2007 [עמ' 66-65 לפרוטוקול מיום 8.7.2014, ש' 32 ו-1, בהתאמה].
17. העד ג'לאל קיזל, אשר היה חברו של רינאוי המנוח, העיד כי לא ראה הסכם מכירה בין רינאוי המנוח לבין רושרוש [עמ' 29 לפרוטוקול מיום 24.6.2014, ש' 5-6] וכי בעקבות סכסוך גבולות שפרץ בין רינאוי המנוח לטנוס עפיף, הוסכם בין הצדדים על הבאתו של מודד [עמ' 29 לפרוטוקול מיום 24.6.2014, ש' 8-13]. בנוסף, קיזל העיד שבעקבות פנייתה של התובעת ובניה לסייע להם מול בניו של רושרוש המנוח, אשר מתכחשים לעסקת המכר, הוא פנה אל האחים מוניר וד"ר סימון ואלה הודו בפניו כי רינאוי המנוח רכש מאביהם קרקע אולם הם לא יודעים את גודלה [עמ' 30 לפרוטוקול מיום 24.6.2014]. מוניר וסימון לא הובאו לעדות על ידי מי מהצדדים.
18. העד אליאס סלימאן ג'טאס, קרוב משפחתו של רינאוי המנוח, העיד שהמנוח סיפר לו בשנת 1987 שרכש שלושה וחצי דונם אדמה בעילבון מרושרוש המנוח. גם עד זה העיד שלא ראה הסכם מכר [עמ' 32 לפרוטוקול מיום 24.6.2014, ש' 4-14; עמ' 33 ש' 13-18] וכן העיד בנוגע לסכסוך בין טנוס עפיף לרינאוי המנוח [עמ' 33 לפרוטוקול]. בנוסף, מסר העד בתצהירו שבפגישה שקיים עם האחים סוהיל ואליאס רושרוש, הם הציעו למסור לתובעת 2 דונם מהמקרקעין וציינו כי אם תציג התובעת מסמך בכתב המעיד על העסקה הם יכבדו זאת. עוד עולה מתצהירו, כי עיסאם אבו חנין הצהיר בפניו שרינאוי שילם לרושרוש המנוח את מלוא התמורה בגין המקרקעין שבמחלוקת.
19. העד עו"ד רביע סלימאן, בן משפחה נוסף ובעל קשרים טובים עם שני הצדדים, כדבריו, העיד כי במהלך הפגישה שהתקיימה בביתו של מוניר רושרוש, מסר האחרון שרינאוי המנוח רכש מרושרוש המנוח שטח של 3,687 מ"ר והדגיש זאת גם בפני בניו [עמ' 37 לפרוטוקול מיום 24.6.2014, ש' 20-23], וכן ציין כי ישנו חוב בגין מסים שלא שולמו בידי רינאוי המנוח [עמ' 36, ש' 24-28].
20. העד ג'ריס סלימאן רינאוי, בנה של התובעת, העיד שמסר לד"ר סימון סך של 8,725 ש"ח בגין מס רכוש שחל על המקרקעין, בנוכחותו של עו"ד הייתם עבדאללה ז"ל [עמ 48 לפרוטוקול מיום 8.7.2014, ש' 4-9, 17; עמ' 51 ש' 18-20]. כן הוא העיד, כי פעולות ניקוי ויישור הקרקע נעשו בידי אביו בשנת 1998 [עמ' 53 ש' 19-20, עמ' 54, עמ' 56 ש' 23-24] וכי בשנת 2008, בעת ניחום אבלים לאחר פטירתו של אביו, מסר לו מוניר כי רינאוי המנוח רכש מקרקעין בעילבון וכי מסמכי העסקה מצויים בכספת בביתו [עמ' 55 ש' 10-12]. בנוסף, העיד ג'ריס כי מלבד ניקוי ויישור השטח כאמור, לא נעשה בו כל שימוש בידי אביו המנוח או מי מבני המשפחה [עמ' 56 ש' 31-32].
21. העד מובדא אבו שקרא, שותף עסקי של ג'ריס רינאוי (כפי שהתברר מעדותו בפניי), העיד כי התלווה אל עו"ד רביע סלימאן לפגישה אצל מוניר במהלכה סיפר האחרון בפני בניו כי המקרקעין שייכים לבניו של רינואי המנוח [עמ' 42 לפרוטוקול מיום 24.6.2014, ש' 4-5]. בנוסף, מר אבו שקרא העיד כי נכח בפגישה שהתקיימה בשלהי 2012 עם מר עיסאם אבו חנין, במהלכה מסר אבו חנין פרטים שונים בנוגע לעסקאות שבוצעו בקשר עם המקרקעין ובפרט, כי רינאוי המנוח שילם לרושרוש המנוח את מלוא התמורה. עוד מסר העד כי התלווה אל עוה"ד הייתם עבדאללה ז"ל לפגישה עם אליאס וד"ר סימון [עמ' 42, ש' 25-26].
22. העד סמיר רינאוי, אחיו של רינאוי המנוח, העיד שבשנת 1986 פנו אבו חנין וזריק אל אחיו והציעו לו לרכוש את המקרקעין נשוא ההליך [עמ' 56 לפרוטוקול מיום 16.4.2015, ש' 6-12, 21-25]. בנוסף, העיד סמיר כי רינאוי המנוח שילם לאבו חנין וזריק את סך המקדמה – 15,000 $ – על ידו, בביתם [עמ' 57, ש' 27-28], וכי הוא היה מעורב ונכח יחד עם אחיו המנוח ברובן המכריע של הפגישות בקשר עם המקרקעין [עמ' 56, ש' 29-31]. עוד מסר העד, כי מוניר קיבל מאחיו כספים לטובת תשלום מס רכוש [ע' 58, ש' 19-20] ולשאלתו של ב"כ הנתבעים אם נכח בעת שנחתם הסכם מכירה בין רינאוי המנוח לרושרוש השיב כי "לא היה הסכם. הכל היה בעל-פה. עיסא אמר שאין לו זכות חתימה כי הוא עוד לא גמר עם המינהל" [עמ' 58, ש' 28-29].
23. העד טנוס עפיף, אשר רכש מרושרוש המנוח בשנת 1991 חלקה בשטח של 3,687 מ"ר, העיד כי בעת שרכש את הקרקע נמסר לו מפי מוסא וסלים רושרוש שהחלקה המזרחית הסמוכה שייכת "למר עיסאם אבו חנין שמכר לסלימאן רינאוי" [עמ' 60 לפרוטוקול מיום 16.4.2015, ש' 10]. בנוסף, עד זה מסר כי ביקש לבצע עסקת חליפין בין החלקות וכי רינאוי המנוח סירב לבקשה וכן כי היה ביניהם סכסוך [עמ' 60 ש' 11-17]. עוד אישר העד כי הנתבע 8, מר אליאס רושרוש, הגיש נגדו תביעה בטענה שטנוס פלש לשטחו [עמ' 62, ש' 3-8].
24. העד ג'ריס מוסא, מודד מוסמך, העיד כי בעת שנכח במקרקעין שבמחלוקת בשנות ה-90 לבקשתו של מר עפיף טנוס, כדי לסמן גבולות השטח שרכש מרושרוש המנוח, הוא הבחין ברינאוי המנוח מתווכח עם מר טנוס לגבי הגבולות וריאנוי המנוח אף פנה אליו מספר פעמים בנוגע לסימון הגבולות.
25. המודד סוהיל זידאן אישר בעדותו כי תכנית החלוקה שהוצגה בידי בא כוחה של התובעת וסומנה ת/1, נערכה בשנת 1985 וכי שמו מופיע על גביה, אולם עד זה לא זכר אף פרט בנוגע לאותה תכנית ונסיבות עריכתה.
26. המומחית מטעם התובעת, הגב' פנינה אריאלי, בחנה חתימתו של רושרוש המנוח על גבי הסכם המכר הנטען, אשר סומנה בידיה באות א' ועל גבי הסכם החליפין, אשר סומנה ב', וקבעה בחוות דעתה מיום 18.11.2013 כי הגיעה למסקנה "שלא קיימת זהות מלאה בין חתימה א' לבין חתימה ב'. לכן, הטענה [אותה העלו הנתבעים כראיה לזיוף המסמך- הערה שלי- ב.א.)שחתימה א' הנה העתק מדויק של חתימה ב', איננה נכונה."
27. בחוות דעת נוספת שהכינה גב' אריאלי ביום 18.11.2013 נבחנו חתימותיו של רושרוש המנוח על גבי צוואתו ועל גבי כתב ההתחייבות שנערך בינו לבין אבו חנין וזריק. מסקנתה של המומחית בחוות הדעת הייתה "שקיימת סבירות גבוהה שחתימות א-1, א-2 לא נכתבו על ידי המנוח עיסא סלים רושרוש". ואולם, כמפורט לעיל, לבקשת הנתבעים ונוכח האמור בהחלטתי מיום 21.5.2013 בנוגע לתקיפת תוקפה של צוואתו של רושרוש המנוח, הוריתי על הוצאתה של חוות הדעת האמורה מתיק בית המשפט והגשת חוות דעת מתוקנת תחתיה.
28. בחוות הדעת המתוקנת שהכינה גב' אריאלי, ביום 23.2.2014, נבחנה חתימתו של רושרוש המנוח על גבי כתב ההתחייבות האמור ונקבע כי "קיימת סבירות גבוהה שהחתימה שבמחלוקת לא נכתבה על ידי המנוח עיסא סלים רושרוש".
29. בעדותה בפניי נתבקשה המומחית אריאלי להתייחס למסקנתה של הגב' חנה קורן, המומחית מטעם הנתבעים, כי החתימה שעל גבי הסכם המכר – הועתק והושתלה בו [עמ' 23 לפרוטוקול מיום 24.6.2014, ש' 21-32]:"ש. בחוות דעתה של חנה קורן, צוין שם שיש העתקה והשתלה, אני לא ראיתי בחוות דעתך כל התייחסות לכך. תסבירי.
    
    ת. ציינתי את זה במסקנה, כי לא קיימת זהות מלאה. אני נתבקשתי לבדוק אם קיימת זהות מלאה, כי העתקה והשתלה נובעים מכך שיש זהות מלאה לפי טענת קורן. אני בדקתי את שתי החתימות ומצאתי 12 הבדלים ביניהם. לכן, זה לא יכול להיות העתקה של חתימה ממסמך אחד והשתלה של אותה חתימה על מסמך אחר.
    …
    ש. אני נותן לך עכשיו בדיוק דף לבן ונותן לך את ההסכם החליפין שאנו טוענים שהחתימה שם הועתקה והושתלה במקום אחר. תדגימי לנו איך מבצעים העתקה והשתלה. ת. מדובר בעבודת מחשב. גוזרים את החתימה מהמסמך האוטנטי, מדביקים בעזרת מחשב את החתימה שהועתקה"
30. בנוסף, נשאלה גב' אריאלי על אפשרות העתקת החתימה באופן ידני [עמ' 24, ש' 6-11, 17-22, וכן עמ' 25 ש' 12-14 ועמ' 26 ש' 9-10]:"ש. אני רוצה עתה להדגיש בפניך על גבי דף לבן, אח"כ אעבור על זה בעט, ואז את תראי כי העתקה וההשתלה ולכן יש הבדלים. האם נתקלת בדבר כזה.
    ת. אני פה נתבקשתי לבדוק באיזה מידה שתי החתימות האלה זהות, מכיוון שהן לא זהות לא יתכן שהעתיקו חתימה ממסמך אחד והשתילו אותה לאחר ההעתקה על המסמך הרצוי. לא התבקשתי ולא בדקתי האם מדובר בהעתקה ידנית. גם המסקנה שלי בהתאם שהטענה שחתימה א' היא העתק מדויק של חתימה ב', אינה נכונה.
    …
    ש. תסבירי לי במונחים של גרפולוגים איך מכונה הפעולה שאני עכשיו מבצע לנגד עינייך – אני משרטט את החתימה. אני לוקח את ההסכם החליפי, עובר על זה בעט ומדגיש את זה. איך נקראת הפעולה שעשיתי? ת. הטבעה שיוצרת שקעים בנייר. אפשר לבדוק את זה בעזרת מיקרוסקופ על גבי מסמך מקורי. אפשר לראות בחלק האחורי של הדף את השקעים ואיפה יש סטייה מהם ומיקרוסקופ נותן פה תמונה די טובה בדרך כלל.
    …
    ת. לא מתפקידי לבדוק למה מסמך המקור איננו. אני מבינה שזה חיוני שמסמך המקור יהיה וגם נסעתי לנצרת לבדוק אם המסמך מצוי אבל אם אין מקור, אז בלית ברירה עושים על סמך מה שקרה.
    …
    ת. כשמדובר בצילום קשה לדעת מה נעשה. אני יכולה להתייחס רק למה שקיים פה. אני לא מתעסקת בהיפותזות ולא באולי." [ההדגשות הוספו – ב.א.]
31. בסיכומיה טוענת התובעת כי באמצעות העדויות והראיות שהוצגו בתיק, הוכח כי נכרת הסכם בין רושרוש ורינאוי המנוחים, במסגרתו רכש רינאוי את המקרקעין שבמחלוקת לאחר שנכנס בנעליהם של אבו חנין וזריק ושילם את התמורה המלאה בגין הקרקע. כן נטען, כי יש לזקוף לחובתם של הנתבעים את הימנעותם מהעדתו של מוניר, אף על פי שהתובעת סבורה כי עדותו יכולה לשפוך אור ועל פניו, לאשש או להפריך את טענותיהם של העדים מטעמה. עוד טוענת התובעת, כי הוכח שרינאוי המנוח קיבל חזקה בקרקע ונהג בה משך כל השנים, מנהג בעלות וכן כי בני משפחת רינאוי שילמו תשלומי מס רכוש יחסיים על הקרקע. בנוסף, לטענתה, יש לקבל את העתק הסכם המכר מיום 11.10.1989 לאחר שחרף כל מאמציה לא עלה בידיה לאתר עותק מקור ולאחר שהוכח שהעדה המומחית מטעם הנתבעים כלל אינה בקיאה בשפה הערבית ועל כן, לא ניתן להסתמך על חוות דעתה.
32. לבסוף, ביקשה התובעת להותיר בתיק בית המשפט את תצהירו של עוה"ד הייתם עבדאללה ז"ל, אשר נפטר בטרם נחקר על תצהירו מאחר ולטענתה מחד, עדותו חיונית לבירור האמת ומאידך, הנתבעים לא חלקו על אמירותיו של העד בתצהירו.הראיות מטעם הנתבעים
33. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של אליאס עיסא רושרוש; סוהיל עיסא רושרוש; סלים רושרוש; אליאס אדיב זריק ז"ל, אשר נפטר בטרם נחקר על תצהירו; ג'ורג אליאס זריק ועיסאם אבו חנין. כן הוגשה חוות דעת גרפולוגית שנערכה בידי הגב' חנה קורן.
34. אליאס עיסא רושרוש, הנתבע 8, מסר בתצהירו כי בשנת 1991, בנוסף לעסקה עם עפיף טנוס, נחתמה בין אביו לבין מר זריק התחייבות למכירת 2 דונם מזכויותיו של האב במקרקעין, וכי בפועל, בשל מצוקה כלכלית אליה נקלעו זריק ושותפו אבו חנין, העסקה בוטלה, ללא זכות להשבת כספי המקדמה ששולמו במסגרתה [כן ראו עמ' 95 לפרוטוקול מיום 27.4.2015 ש' 1-2]. עוד הצהיר העד כי דיווח למשרד מיסוי מקרקעין על זכויותיו ורשם בהם בעלות במס רכוש. בנוסף, סיפר העד על התביעה שהגיש נגד מר טנוס עקב פלישתו הנטענת של האחרון למקרקעיו. בתצהירו צוין עוד, כי במועד בו נחתם לכאורה הסכם המכר בשנת 1989 היה רושרוש המנוח מאושפז בבית חולים, במצב רפואי קשה ולכן לא יתכן שחתם באותה עת על ההסכם. בעדותו בפניי הכחיש העד מכירת זכויותיו של רושרוש המנוח לזריק ואבו חנין בשנת 1986 [עמ' 94 לפרוטוקול מיום 27.4.2015, ש' 27-28] וכן, הכחיש שאמר לעוה"ד הייתם עבדאללה ז"ל ולאבו שקרא שיהיה מוכן לוותר על 2 דונם מהשטח [עמ' 98, ש' 5-6].
35. העד סוהיל עיסא רושרוש, אחד מבניו של רושרוש המנוח, הצהיר שאביו נהג לשתף אותו בעסקאות שהיה עושה. בתוך כך, סיפר לו אביו על עסקה שעשה עם זריק ואבו חנין למכירת 2 דונם בכפר עילבון, עסקה אשר בוטלה בהמשך. בנוסף, עד זה הצהיר כי במהלך השיחה שהתקיימה בשנת 2012 בביתו של אבו חנין, בה השתתפו גם ג'ריס ויוסף רינאוי, הוא הבהיר לבניו של רינאווי המנוח שמעולם לא נכרתה כל עסקה בין אביהם – רינאוי המנוח – לבין אביו. עוד הצהיר העד כי זכה לביקור של מר אליאס סלימאן מלווה בבן דודו סלים רושרוש, וכי באותה פגישה שב והבהיר שלא הייתה כל עסקה בין אביו לרינאוי המנוח [כן ראו עמ' 74 לפרוטוקול מיום 27.4.2015 ש' 15-19]. עד זה העיד שמר זריק שילם לאביו המנוח 15,000$ שלא הוחזרו לו, וכי הוא לא נכח במעמד התשלום [עמ' 72 ש' 27-30 וכן עמ' 73 ש' 27-30].
36. העד עיסאם אבו חנין העיד כי העסקה עם רושרוש המנוח נכרתה בשנים 1991-1990 [עמ' 77 לפרוטוקול מיום 27.4.2015 ש' 25-28, עמ' 79 ש' 4, עמ' 79 ש' 30-31], וכי התשלום נעשה בידי מר זריק, מכספו [עמ' 78 ש' 1-3]. בנוסף, העיד אבו חנין כי הוא לא יודע אם בעקבות ביטולה של העסקה החזיר רושרוש המנוח לזריק את כספו [עמ' 78, ש' 8-10, עמ' 81 ש' 29-30]. בהמשך עדותו עשה אבו חנין תפנית, והעיד כי רינאוי המנוח שילם לזריק 15,000$ ואישר כי הוא אמור היה לפנות אל רושרוש המנוח ולשלם לו את יתרת העסקה [עמ' 79 ש' 10-17, עמ' 80 ש' 14-15, עמ' 81 ש' 31-32, עמ' 82 ש' 1-4], אולם אבו חנין אינו יודע אם רינאוי שילם לרושרוש המנוח בפועל [עמ' 79 ש' 18-22, עמ' 81 ש' 5-6].
37. העד ג'ורג' אליאס זריק העיד כי נכח בעת שנחתמה ההתחייבות בין אביו המנוח לבין רושרוש המנוח, במסגרתה שילם אביו 15,000$ במזומן ונותר לו חוב בסך 13,000$ אותו הוא נדרש להשלים בתוך חודש ימים ואם לא כן, העסקה תתבטל [עמ' 105 לפרוטוקול מיום 14.5.2015 ש' 8-12]. כן העיד, כי העסקה נערכה ונחתמה בשנת 1991 [עמ' 105 ש' 22, עמ' 108 ש' 6-7] וכי אביו תכנן להקים עליה מפעל לבלוקים ואף הזמין לשם כך ציוד, אולם הוא לא עמד בהתחייבויותיו בעסקאות האמורות והן בוטלו [עמ' 108 ש' 1-3]. בנוסף, העיד ג'ורג' כי לא ידוע לו אם אביו פנה אל רושרוש המנוח כדי שיחזיר את הכסף שקיבל כיוון שהיה טרוד בבעיות אישיות קשות [עמ' 108 ש' 10-13], וכן כי לא ידוע לו שרינאוי המנוח שילם 15,000$ לאביו [עמ' 109, ש' 6-7].
38. העד סלים רושרוש, אחיינו של רושרוש המנוח, העיד כי הלך יחד עם אליאס לפגישה בביתו של סוהיל, שם פגשו באחים יוסף וג'ריס רינאוי [עמ' 88 לפרוטוקול מיום 27.4.2015, ש' 5-6] וכי קודם לכן היה יחד עם סוהיל בביתו של אבו חנין [עמ' 87, ש' 29-32]. עוד העיד כי אינו בקיא בפרטי העסקאות [עמ' 88 ש' 11-12]. בנוסף, סיפר סלים כי בפגישה עם אבו חנין מסר האחרון שרינאוי שילם 15,000$ בעסקה עבור 2 דונם וכי לא ידוע לו מה ארע לאחר מכן [עמ' 88 ש' 16-19, עמ' 88 ש' 28-30].
39. בנוסף, הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעת מומחה שנערכה בידי הגב' חנה קורן, אשר בחנה אף היא והשוותה בין חתימתו של רושרוש המנוח על גבי הסכם החליפין עם המינהל לבין חתימתו הנטענת על גבי הסכם המכירה מיום 11.10.1989. במסקנתה קבעה גב' קורן, כי ישנה "זהות מלאה של 100% בין החתימה שבמחלוקת לבין החתימה להשוואה. תופעה כזאת איננה יכולה להתקיים במציאות ועל כן אין מקום לספק כי אחת החתימות הועתקה והושתלה במסמך".
40. בעדותה בפניי ציינה גב' קורן כי ישנה העדפה ברורה לבחינה של מסמך מקורי על פני העתק, וכי במקרה זה היה ברור לה שלא יהיה מקור משום שנעשתה העתקה של החתימה [עמ' 82 לפרוטוקול מיום 27.4.2015, ש' 31-32]. עוד היא הדגישה כי "לעולם, אבל לעולם ברגע שנעשה העתקה והשתלה, לפחות מקור אחד לא יהיה…" [עמ' 83 ש' 22]. העדה הוסיפה, כי "יש מקרים שאני באמת לא יכולה לתת חוות דעת אם כל המסמכים המצולמים, אבל כאן מאחר והשאלה היא שאלה טכנית, ומאחר ויש זהות מוחלטת בין חתימה לחתימה ההתייחסות שלי היא לזהות המוחלטת בין שתי החתימות" [עמ' 84 ש' 3-5].
41. כאמצעי עזר הציגה העדה שני שקפים (הוגשו וסומנו נ/3), על גביהם הודפסו בהגדלה החתימות ביניהן היא התבקשה להשוות.
42. לשאלת בא כוחה של התובעת בנוגע לאותם 12 הבדלים עליהם עמדה המומחית מטעם התביעה (גב' אריאלי) העדה הסבירה, בשפה ברורה, כי המדובר בהעתקה של אותה חתימה גופה בסגנון של 'paste copy-' (העתק – הדבק) באמצעות מחשב או העברת החתימה עצמה בדרך אחרת. בחקירתה החוזרת היא הבהירה כיצד נעשה הדבר [עמ' 86-87 לפרוטוקול מיום 27.4.2015, ש' 5-30, בהתאמה]:"ראשית ההבדלים מאוד חשוב מה המשקל הסגולי שלהם, שנית, בן אדם הוא לא מכונה ולא פונט וכשהוא עושה העתקה להערכתי עם נייר קופי, הוא רושם מעל החתימה, מעתיק אותה כפי שהיא, היא לא יכולה לצאת כמו ממחשב שנותן חתימה אחת, מאחר והוא עשה את זה ידני, יש הבדלים מינוריים שהמשקל הסגולי שלהם קרוב לאפס, ויותר חשוב לבדוק את הקווים המקבילים והמרחק ביניהם, ואת הקימורים והרווחים בין אות לאות שהם זהים על המילימטר ואלפית מילימטר ולזה הוא לא שם לב, וכשהוא העתיק, הוא העתיק בצורה הכי פרימיטיבית, פה היה גרגר אבק, שם טיפה היד רעדה ואלה ההשפעות, ואז יש חוסר חפיפה בכמה נקודות קטנות ועל זה הגב' הראל התלבטה. פה אני חושבת שהיא טעתה".
43. ובהמשך, היא מבארת [עמ' 87, ש' 13]:"הוא העתיק את החתימה, שם נייר קופי, הוא העתיק עם נייר קופי, ואז גזר או צילם, והשתיל."
44. הדברים ברורים, ויש בהם גם כדי ללמד כי השינויים הקלים עליהם הצביעה המומחית, גב' אריאלי, הם שינויים מתחייבים, שמקורם בצורת העתקת החתימה. צורת העתקה זו יוצרת העתקה זהה כמעט לחלוטין במרכיביה העיקריים של החתימה המועתקת. ברם, מעצם טיבה של מלאכה זו, עקב שינויים בתנודות היד המעתיקה, נוצרים שינויים קלים, מסוג השינויים עליהם הצביעה הגברת אריאלי. מן העדויות עולה, כי למעשה אין מחלוקת מקצועית בין שתי המומחיות: בעוד הגברת אריאלי מכוונת חוות דעתה להעתקת אותה חתימה גופה באמצעות מחשב (העתק – הדבק), מכוונת הגברת קורן להעתקה ציורית, באמצעות מעבר עם עט או מכשיר אחר על החתימה המועתקת, המועברת למסמך המזויף באמצעות נייר קופי או אמצעי דומה לו.
45. בסיכומיהם טוענים הנתבעים, בין היתר, כי דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, הינה דרישה קונסטיטוטיבית מהותית בלעדיה עסקה במקרקעין לא יכולה להתקיים. לכן, משהוכח מחד, כי הסכם המכר שהוצג בידי התובעת מזויף, ומשלא הוצג העתק אחר שלטענת התובעת איתרה בתיק ישן של רינאוי המנוח מאידך, הרי שהוכח שכלל לא נקשרה עסקת מקרקעין בין הצדדים. כן טוענים הנתבעים, כי על מנת להוכיח תוכנו של מסמך, על פי כלל הראיה הטובה ביותר, היה על התובעת להציג עותק מקורי מהסכם המכר ואילו התובעת לא עשתה כן ומאידך, גם לא הוכיחה שעניינה נכנס בגדר החריגים שמאפשרים להסתפק בהעתק בלבד. עוד טוענים הנתבעים, כי אין לבסס כל ממצא עובדתי על סמך הראיות והעדויות שהוצגו מטעם התובעת שעה שמרבית עדיה היו קרובי משפחה או בעלי עניין בתוצאות ההליך.בנוסף, לטענת הנתבעים ניסתה התובעת, בעזרתו של מר עפיף טנוס ובאמצעות המסמכים ששייכים לעסקה שהוא ביצע עם רושרוש המנוח, להוכיח כי רינאוי שילם מס רכוש בגין המקרקעין שבמחלוקת.
    דיון והכרעה
46. בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". דרישה זו פורשה בפסיקה כמהותית ונקבע לגביה, מפי כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר, בע"א 274/79 מואפק רפיק עבדאללה חורי נ' חסן מוחמד כנען, פ"ד לה(3) 337 (1981), בעמ' 346 כי:"התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה הסכם בכתב, והכתב בו מדובר הוא קונסטיטוטיבי, ובהעדר הכתב אין התחייבות."
47. כבוד השופטת א' חיות ציינה בע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ (21.3.2011) (להלן – "עניין פרץ"), פסקה 18, כי:"דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין איננה דרישה ראייתית. היא דרישה מהותית ומשכך מותנה תוקפה המשפטי של ההתחייבות בקיומו של מסמך בכתב"
48. בפסק הדין המנחה, שנכתב עוד סמוך להתקנת חוק המקרקעין, בו נכללה הדרישה הקונסטיטוטיבית של הכתב, ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291, 296 (1974) קבע כבוד השופט עציוני כי המסמך הכתוב צריך לכלול מספר פרטים עיקריים אשר הכרחיים להתקשרות בין הצדדים ובהם שמות הצדדים, מהות הנכס והעסקה, התמורה, מועדי התשלום ועוד.
49. עוד אציין, כי בבואי לבחון את הסכם המכר הנטען ותוקפה של החתימה על גביו, נתתי דעתי לדבריו של כבוד השופט דנציגר בע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.4.2013), פסקה 15 לפיהם:"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות."
50. לאחר שעיינתי בחוות הדעת הגרפולוגיות וביתר הראיות מטעם הצדדים, שמעתי הסברים מפי העדות המומחיות ובפרט, לאחר ששבתי ובחנתי את השקפים שהוכנו בידי המומחית מטעם הנתבעים (נ/3- שאגב, מצאתי כי ניתן להגיע לתוצאה זהה על ידי שימוש בשני המוצגים שהציגו בעלי הדין, כשהם מוגדלים כפי המופיע בחוות הדעת, והשמתם מול מקור אור, כשהם מונחים אחד מעל השני), השתכנעתי שהחתימה על גבי הסכם המכר מיום 11.10.1989 זהה לחתימה על גבי הסכם החליפין שנחתם בין רושרוש המנוח לבין המינהל וכי חתימה זו איננה חתימתו. כך שאין לראות במסמך הנטען כהסכם מכר "מסמך בכתב", כדרישת סעיף 8 לחוק. שכן, כאמור, מסמך זה נושא חתימה מזויפת. מסקנה זו מתיישבת גם עם עדותה של המומחית מטעם התובעת שהודתה כי "לא התבקשתי ולא בדקתי האם מדובר בהעתקה ידנית" [עמ' 24 לפרוטוקול מיום 24.6.2014, ש' 10-11] ובהמשך הסבירה, כי העתקה ידנית כפי שנטען שנעשתה בענייננו "אפשר לבדוק את זה בעזרת מיקרוסקופ על גבי מסמך מקורי" [שם, ש' 20] בהוסיפה כי "כשמדובר בצילום קשה לדעת מה נעשה. אני יכולה להתייחס רק למה שקיים פה…" [עמ' 26 לפרוטוקול מיום 24.6.2014, ש' 9]. תמיכה נוספת למסקנתי מציתי בעדותו של העד סמיר רינאוי, אחיו של רינאוי המנוח, אשר לדבריו היה מעורב ונכח ברובן המכריע של הפגישות בנוגע למקרקעין נשוא ההליך והעיד כי "לא היה הסכם. הכל היה בע"פ…" [עמ' 58 לפרוטוקול מיום 16.4.2015, ש' 28-29]. לעניין זה, אף תמוהה העובדה כי בידי התובעת מצוי היה רק העתק צילומי של מסמך, אשר אין לדעת היכן מקורו. בנוסף, אם אכן התובעת טוענת, באמצעות בניה, כי נאמר שמקורו מצוי בכספתו של מוניר רושרוש, כעדותם של העדים אבו שקרא [בתצהירו ובעדותו בעמ' 42 לפרוטוקול מיום 24.6.2014] וג'ריס רינאוי [בתצהירו ובעמ' 55 לפרוטוקול מיום 8.7.2014], לא אוכל להבין, הכיצד זה לא דאגה התובעת לדרוש גילוי מסמך זה באמצעות גילוי מסמכים קונקרטי, או העדתו כעד תביעה. עצם העובדה שהעד הינו נתבע, אין בה כדי לחייבו להעיד כעד הגנה, אך התובעת רשאית הייתה לזמנו לעדות מטעמה. שכן, הנטל להוכיח את קיומו של המסמך המקורי, ובאמצעותו את התביעה כולה, מוטל על שכמה.
51. בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי גם אם הייתי מקבל את המסמך האמור כראיה טובה, הרי שבהתאם לנטען בידי התובעת מדובר במסמך שנערך כשנתיים לאחר מועד ההתקשרות לו היא טוענת ולאחר שההסכם כבר בוצע, לכאורה (שכן, המסמך נושא תאריך 11.10.1989 ואילו לטענת התובעת נכרתה העסקה בשנת 1986 או 1987). מכאן עולה כי בכל מקרה, מסמך זה אינו עונה על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק אלא מהווה, לכל היותר, ראיה בדיעבד על התקשרות בהסכם הנטען. ואציין, שעל פי עדותו של אבו חנין העסקה נערכה בשנת 1990-1991. גם הנכסים נשוא התביעה נתקבלו בהסכם חליפין עם המינהל רק בשנת 1991! כך שלכאורה, נושא הסכם המכר הנטען תאריך שאינו סביר. גם לא סביר בעיני כי הצדדים התקשרו ביניהם בהסכם מכר, מספר שנים לפני שהמוכר עצמו – רושרוש המנוח – התקשר בחוזה לרכישת החלקות הנמכרות על דרך של עסקת חליפין. שכן, אין מחלוקת כי הסכם החליפין נחתם ביום 2.5.1991.
52. מאחר ולעסקה במקרקעין נדרש, כמפורט, מסמך בכתב ומקום בו קבעתי כי מסמך כאמור לא הומצא – נוכח קביעתי כי הסכם המכר הנטען לא נחתם בידי רושרוש המנוח – לכאורה, די בכך כדי לקבוע כי דין התביעה לדחייה. אולם, מוסיפה וטוענת התובעת כי במקרים המתאימים, ניתן להכיר בעסקה במקרקעין גם בהיעדר מסמך בכתב. התובעת מציינת, בסעיף 17 לסיכומיה, כי "אף אם המסמך שהוצג על ידה לתמיכה בתביעתה כנגד הנתבעים לא יתקבל בסופו של יום ע"י בית המשפט ככזה הממלא אחרי דרישת הכתב הנדרשת במקרים בכגון דא, יש לקבוע כי מן ההיבט המשפטי, היעדרו של מסמך בכתב בנסיבותיו של המקרה דנן אינו שולל מן העסקה שבה עסקינן את תוקפה המחייב".
53. בהתאמה, מונה התובעת שורה של טעמים – עדויות מטעמה; תשלום לאבו חנין וזריק על חשבון העסקה עם רינאוי המנוח וכניסה בנעליהם; החזקה בשטח; תשלום חיובי מס רכוש יחסיים ואי רישומו של השטח על שמו של רושרוש המנוח – מכוחם לדעתה נסוגה דרישת הכתב מפני חובת תום הלב ו"זעקת ההגינות" שהוכרה בפסיקה. התובעת סבורה עוד, כי אמירתו של הנתבע 8 כי "עד היום אני אומר שיביאו הסכם מקורי שאבי חתום עליו וייקחו את האדמה…" [עמ' 97 לפרוטוקול מיום 27.4.2015, ש' 3-6] הינה אמירה תמוהה שצריכה לפעול לטובתה.
54. אכן, בחלוף השנים הוגמשה דרישת הכתב וכך, למשל, בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996), הוכרה אפשרות של ריכוך דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק ומתן תוקף משפטי לעסקה במקרקעין חרף היעדרו של מסמך בכתב, מקום בו ישנן די ראיות המעידות על קיומה של עסקה והכרה זו מתחייבת לאור עקרון תום הלב ובשל "זעקת ההגינות". [לסקירה מקיפה ויסודית של האבולוציה שעבר הכלל בפסיקה ראו פסקאות 18-21 לפסק דינה של כבוד השופטת חיות בעניין פרץ].
55. בית המשפט יהא אפוא נכון להכיר, במקרים המתאימים, בקיומה של עסקת מקרקעין גם מקום בו לא הוצג בידי התובע הסכם כתוב ובו כל הפרטים הדרושים, והוא עשוי להסתפק באסופת מסמכים והשלמת פרטים חסרים באמצעות מנגנוני השלמה, למשל מכוח חוק, נוהג או ההלכה הפסוקה, כפי שנקבע בע"א 235/75 חסן ערפאת קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800 (1976). כן נקבע בפסיקה, כי אבדן ההסכם הכתוב לא מייתר את זכותו המהותית של התובע ובאפשרותו להוכיח תוכנו של ההסכם בראיות משניות. לעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת א' חיות בע"א 7119/08 חיימי נ' שמיר (6.9.2010) (סעיף 9) (להלן – "פס"ד חיימי"), כדלקמן:"בתביעה שהגישו המשיבים בבית משפט קמא ביקשו הם לאכוף הסכם מכר מקרקעין כעשרים ושש שנים לאחר ההתקשרות באותו הסכם ובלא שהיה בידם לצרף לתביעה את ההסכם שלקיומו טענו. נקודת פתיחה זו מציבה בפני המשיבים קושי לא מבוטל בבואם לבסס את עילת התביעה, בייחוד נוכח דרישת הכתב המהותית הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין… יחד עם זאת, אין מדובר במשוכה בלתי עבירה במובן זה שהצגת ההסכם הכתוב איננה תנאי בלעדיו אין להוכחת קיומו. כך למשל מקום שיעלה בידי התובע להראות כי הסכם בכתב נוצר ונכרת אך אבד או שאין בידי התובע להציגו מסיבות שונות שאינן בשליטתו, כי אז יוכל התובע להוכיח בראיות משניות אף את תוכנו של ההסכם הכתוב ותביעתו לא תיכשל אך בשל העובדה שהמסמך גופו אינו מצוי בידיו. גישה זו יש לה עיגון ברור בפסיקתו של בית משפט זה… אכן, אובדן הכתב או השמדתו אינם מאיינים את הפעולה המשפטית שנעשתה כדין על פיו ולכן אובדן המסמך הכתוב או השמדתו אין משמעותם אובדן העילה המשפטית הקמה מכוחו…"
56. כבוד השופטת חיות הסבירה, בסעיף 10 לפסק הדין, כי באותו מקרה:"ביסס בית המשפט המחוזי את קביעתו לפיה נקשר בין המשיבים למערערים הסכם בכתב למכירת המקרקעין, על שורה של ראיות משניות שהציגו המשיבים וזאת לאחר שקיבל את גרסתם כי ההסכם החתום מעולם לא נמסר לידיהם… בית משפט קמא נתן אמון בעדויות המשיבים והעדים הנוספים מטעמם, אשר נתמכו במסמכים כתובים… חיזוק למסקנה כי הסכם מכר כתוב אכן נקשר בין הצדדים מצא בית משפט קמא בתהיות רבות שעלו לגבי גרסת המערערים…"
57. בטרם נעבור לבחון אם בעניינינו עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של עסקה במקרקעין בין רושרוש לרינאוי המנוחים נזכיר כי בהליך אזרחי מוטלת, דרך כלל, חובת ההוכחה על התובע מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראייה", כפי שסיכם כבוד השופט דנציגר בע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.4.2013), פסקה 14:"על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות – נטל השכנועו-חובת הבאת הראיה – כאשר נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. נטל השכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינאמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו. כאשר בעל הדין שנטל השכנוע רובץ לפתחו עמד בחובת הראיה, על בעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות חברו מקום שאינו יכול לעשות כן באמצעות הראיות שכבר הוגשו… כדי לקבוע מי נושא בנטל השכנוע, יש ללכת על-פי הדין המהותי, וכך, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה". כך, בדרך כלל, על התובע הנטל להוכיח את הטענות בבסיס עילת תביעתו ועל הנתבע להוכיח את העובדות שבבסיס טענות הגנתו…"
58. עוד מתאימות בהקשר זה קביעותיו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 3147/07 חנאי נ' חנאי (4.1.2009) (להלן – "עניין חנאי"), שם טען המערער כי עסקת המקרקעין שביצע עם אחיו לא נרשמה עקב רשלנותו של עורך הדין שטיפל בה. מאחר ולא עלה בידי המערער שם להציג הסכם מכר, הוא ניסה להוכיח טענותיו באמצעות ראיות ומסמכים אחרים ותביעתו נדחתה. בפסק הדין שניתן בערעור נפסק כי נטל השכנוע מוטל על התובע אשר מבקש סעד הצהרתי בדבר תוקפה של עסקת מקרקעין שערך ומקום בו לא הורם הנטל, תדחה התביעה (פסקה 8):"על המערער, אשר ביקש סעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי, היה להרים את נטל ההוכחה לעניין קיומה של עסקת מכר מקרקעין… בהיעדר הסכם מכר יש לבחון את האינדיקציות שהובאו על ידי הצדדים להוכחת גרסותיהם. כפי שתואר לעיל, הן המערער והן המשיבים מביאים נימוקים לתמיכה בטענותיהם. אכן, נימוקיו של המערער עשויים להוביל למסקנה כי העסקה הנטענת אמנם נערכה, אך מנגד, בהתבסס על נימוקי המשיבים ניתן להגיע למסקנה הפוכה. אף אחד מן הצדדים לא הצליח להביא ראיות מספיקות על מנת להראות שגירסתו גוברת. במצב דברים זה, אין לנו אלא לקבוע כי אין מנוס מלהכריע על יסוד נטל הראיה. הואיל והנטל מוטל על המערער להראות שהייתה עסקת מכר, הרי משלא הרים הוא את הנטל יש לקבוע שצדק כבוד הרשם בדחותו את התובענה."
59. כאמור, בענייננו, לחובתה של התובעת בהוכחת תביעתה נזקף היעדרו של מסמך בכתב, כדרישת החוק. עוד עומד לרעתה חלוף הזמן הרב שבין מועד שכלולה הנטען של העסקה לבין הגשת התביעה והנזק הראייתי שנגרם בעטיו. על כך יש להוסיף עדויותיהם של העדים מטעם התובעת ואינדיקציות נוספות עליהן אעמוד להלן, אשר מעלים תמיהות שלא זכו למענה במהלך בירור התביעה:ראשית, לא עלה בידי התובעת להוכיח פרטים מהותיים הקשורים בעסקה ובהם מועד כריתתה, התמורה בגינה והאופן בו שולמה, גודלו ותיאורו של השטח שנרכש ועוד.
    כך, למשל, לטענת התובעת נכרתה העסקה בשנת 1986 או 1987, לאחר שרינאוי המנוח "נכנס בנעליהם" של אבו חנין וזריק. טענה זו לא הוכחה והיא סותרת את האמור בכתב ההתחייבות שלכאורה נחתם בין רושרוש המנוח לזריק ביום 27.11.1991, את עדותו של מר אבו חנין שהיה צד לעסקה והעיד כי העסקה עם רושרוש המנוח נכרתה בשנים 1991-1990 [עמ' 77 לפרוטוקול מיום 27.4.2015 ש' 25-28, עמ' 79 ש' 4, עמ' 79 ש' 30-31] ואת הסכם החליפין שנחתם בין רושרוש המנוח לבין המינהל ביום 2.5.1991 ומכוחו הוא מלכתחילה קיבל את הבעלות במקרקעין.
    באופן דומה, לא הוכח גודלו של השטח שלטענת התובעת רכש רינאוי המנוח. התובעת מעלה בעניין זה, בעלמא, שתי טענות חלופיות כי מדובר בכארבעה דונם מהשטח שהיה בבעלותו של רושרוש המנוח ולחלופין, שני דונם מהשטח, אותם ביקשו לרכוש אבו חנין וזריק. לצידן של שתי טענות אלה, הרי כבר בתצהיר עדותה מופיעות וריאציות שונות באשר לשטח הנרכש: 4 דונם (סעיף 3); 3,687 מ"ר (סעיף 8); 3,680 מ"ר (סעיף 9), ואילו מבדיקה שהיא עצמה ערכה באמצעות מודד מוסמך, הסתברו לה החלקים הנמכרים מכל חלקה (סעיף 16).
    כן תמוה בעיני שלא נעשה שום תיעוד לביצוע התשלומים במסגרת העסקה, בפרט מקום בו לטענת התובעת לא ניתן היה להשלים את העסקה בעת שנקשרה בשל התמשכות עסקת החליפין עם המינהל.
    שנית, תמוהה בעיני העובדה שרינאוי המנוח לא פעל להשלמת העסקה והעברת הבעלות במקרקעין לכשהדבר התאפשר, מיד לאחר שנחתם הסכם החליפין בין רושרוש המנוח לבין המינהל, לא עשה כן בסמוך לאחר פטירתו של רושרוש המנוח בשנת 1992 ולא באף מועד אחר עד לפטירתו שלו בשנת 2008. כן תמוה בעיני שרינאוי המנוח לא הנחה גם את בניו, אחיו, אשתו או כל אדם אחר מטעמו לעשות זאת. מאידך, תמוהה בעיני העובדה שהתובעת ובניה לא פעלו לאכיפת הסכם המכר הנטען ולא נקטו שום צעד אקטיבי לגבי השטח לאחר פטירתו של רינאוי וגם לא לאחר שהתבקשו, לטענתם, בידי בניו של רושרוש המנוח לשלם מיסים בגינו.
    שלישית, טענתה של התובעת לפיה – עם השלמתה של העסקה (בשנת 1987) תפס רינאוי המנוח חזקה במקרקעין אבל בשל מחלה בה לקה לא השלים את מלאכת הגידור והיישור של השטח ולא זכה לבנות עליו, כפי שתכנן – תמוהה גם כן, לאור עדותה של התובעת לפיה רינאוי המנוח חלה לראשונה בשנת 2007.
    רביעית, בעמוד 3 לסיכומיה טוענת התובעת כי הוכיחה, באמצעות עדים מטעמה (מבדא אבו שקרא ובנה ג'ריס), כי מוניר הודה בזכותו של רינאוי המנוח בקרקע וכן בהימצאותם של מסמכי העסקה המקוריים בכספת בביתו, משל הייתה זו הודאת בעל דין שלא נסתרה בידי הנתבעים ואשר "גוררת עמה את קבלת התביעה אף במקרים בהם ראיות התביעה אינן מסוגלות כשלעצמן להרים את נטל השכנוע…". ולא היא. כפי שכבר ציינתי לעיל, נטל ההוכחה מוטל על שכמה של התובעת. התובעת רשאית הייתה לזמן את מוניר למסור עדות, אולם מטעמים השמורים עמה היא לא עשתה כן וניסיונה המאוחר להציג דבריהם של עדיה כהודאת בעל דין מטעמו לא יצלח. מה גם שהסתבר כיום, על פי צו קיום צוואה שניתן כדין- כל עוד לא בוטל על ידי הערכאה המוסמכת, כי מוניר אינו בעל זכויות בנכסים מושא התביעה, כך שהודאתו אינה הודאת בעל דין. מכל מקום, התובעת הייתה זכאית, וניתן לומר כי אף חייבת הייתה לזמנו, כמי שנטען שהינו, לכאורה, המחזיק במסמך העסקה המקורי והיא גם שטוענת, בעמ' 3 לסיכומיה, כי "לא למותר לציין שלא מעט שאלות בלתי פתורות יכולות היו לקבל מענה לו היה מוניר מתייצב לעדות. בין אלה ניתן להזכיר את השאלה המכרעת האם אכן יש באמתחתו מסמכי העסקה המקוריים".
    מאידך, הצדדים מסכימים שכספי המקדמה בסך 15,000$ ששולמו לרושרוש המנוח בידי זריק על חשבון עסקת המקרקעין ביניהם ככל הנראה לא הוחזרו לו, וגם עובדה זו מעוררת תהיות ואולם, ברי כי מכאן ועד לקביעה כי השתכללה עסקת מקרקעין בין רושרוש המנוח לרינאוי ארוכה עד מאוד הדרך וכפי העולה מהאמור עד כה, טענה אחרונה זו לא הוכחה ואף נראה כי הופרכה.
    לעניין תשלום התמורה, העידה התובעת [בסעיפים 4 -7 לתצהירה שניתן בתמיכה לבקשה לצו מניעה] כי בעלה בא בדברים עם אבו חנין והמנוח זריק, על מנת שאלה יוותרו לו על רכישת הנכס, והוא ישיב להם את המקדמה ששלמו. אבו חנין העיד, מנגד, כי הוא לא שילם ולא קיבל החזר. לדבריו, העסקה נערכה בין רושרוש המנוח לזריק המנוח, כאשר הוא רק שאף להיכנס כשותף לעסקה זו. ברם העסקה נחתמה רק ביום 27.11.1991 [נספח א' לתצהירו], דהיינו מספר שנים לאחר העסקה הנטענת, מושא תביעה זו הנדונה בפני. אבו חנין עמד בתוקף בחקירתו הנגדית כי העסקה הייתה בשנים 1991-1990 [עמ' 77 לפרוטוקול מיום 27.4.2015 ש' 25-28, עמ' 79 ש' 4, עמ' 79 ש' 30-31]. הוא גם העיד כי המנוח רינאווי שילם את סכום המקדמה לזריק המנוח. בנו של זריק המנוח, ג'ורג' אליאס זריק, אף הוא זוכר כי העסקה עם אביו המנוח נערכה בנוכחותו ביום 27.11.1991 ובמסגרתה אמור היה אביו המנוח לרכוש 2 דונם אדמה. בסופו של יום לא הושלמה העסקה עקב מצב כלכלי קשה, שהוסבר בעדותו כנובע מעלויות גבוהות של מתקני המפעל שחפץ אביו לרכוש. העד לא הכיר את אבו חנין כשותף לעסקה והכחיש כי אביו קיבל מרינאוי המנוח סכום כלשהו [עמ' 108 לפרוטוקול מיום 14.5.2015]. מכל מקום, העסקה האמורה התייחסה רק לשני דונם.
60. התוצאה הינה, כי התובעת עצמה מסרה מספר גרסאות, אשר אינן עולות בקנה אחד זו עם זו, ועם עדויות של עדים שנכחו לפחות בעת העסקה, האמורה להיות מוקדמת, בין רושרוש לזריק המנוחים ואבו חנין. שני האחרונים אמורים היו לרכוש רק 2 דונם, לכאורה במועד מאוחר לעסקה דידן. כל אלה יש בהם כדי להותיר בליבי ספק ניכר באשר לגרסתה של התובעת עד כדי כך שלא אוכל לבסס ממצא התומך בגרסה זו.
61. על כן, משלא הרימה התובעת את הנטל להוכיח שבין רושרוש המנוח לרינאוי נכרתה עסקה ואת פרטיה המהותיים, ברי כי יש לדחות את התביעה.
62. חרף המסקנה אליה הגעתי, לא אוכל לסיים בטרם אתייחס לשאלת מעמדם של התצהירים שהוגשו בידי עדים מטעם הצדדים ואשר נפטרו בלא שנחקרו על עדותם.
63. הנתבעים ביקשו להסתמך על תצהירו של מר אליאס אדיב זריק ז"ל שסיפר בתצהירו כי ביום 27.11.1991 נחתמה בינו לבין רושרוש המנוח התחייבות לרכישת 2 דונם מהמקרקעין, וכי הוא שילם במעמד החתימה מקדמה על סך 15,000$ והתחייב להשלים את היתרה, על סך 13,000$ תוך 30 ימים נוספים. עוד מסופר בתצהירו של מר זריק כי בעקבות מצב כלכלי קשה אליו נקלע העסקה לא הושלמה וההתחייבות שנחתמה בין הצדדים – בוטלה, כך שלא היה באפשרותו להתקשר בעסקה בגין המקרקעין עם צדדים שלישיים.
64. התובעת מצידה, ביקשה להסתמך על תצהירו של עוה"ד הייתם עבדאללה ז"ל, שגם הוא נפטר בטרם נחקר. עד זה מסר בתצהירו כי בשנת 2008 פנה אליו ג'ריס רינאוי, בנו של רינאוי המנוח, וביקש להיוועץ בו בנוגע לדרישה לתשלום מיסים שהציג ד"ר סימון רושרוש בגין 3.5 דונם מהמקרקעין וכן כי האחרון מסר לג'ריס, בנוכחותו, שוברים לתשלום וקיבל בגינם תשלום במזומן. בנוסף, מסופר בתצהירו של מר עבדאללה כי נכח יחד עם ג'ריס בביתו של מוניר שהצהיר שרושרוש המנוח מכר לרינאוי את המקרקעין וביקש מג'ריס להזדרז בביצוע הרישום על שם עזבונו של רינאוי המנוח. כמו כן, מר עבדאללה מציין כי קיבל ממוניר או סימון העתק של הסכם החליפין וצו הירושה של רושרוש המנוח. עוד לדבריו, הוא התלווה אל מר אבו שקארה בביתו של הנתבע 8 שם הודה בפניו האחרון כי אביו מכר למר אבו חנין 2 דונם מהמקרקעין והיה נכון להעביר שטח זה ליורשיו של רינאוי וכן כי בפגישה שהתקיימה בביתו של אבו חנין הצהיר הנ"ל בפני הנוכחים כי רינאוי המנוח שילם לרושרוש את מלוא התמורה עבור המקרקעין שבמחלוקת.
65. לעניין מעמדו של תצהיר של עד שלא נחקר על תצהירו נפסק מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (17.10.2010), כי:"תצהיר המוגש לבית המשפט בהליך שיפוטי מוחזק בדרך כלל כעדות שמיעה כל עוד לא נחקר עליו המצהיר במקום שנדרש לכך על ידי הדין או בעל הדין שכנגד. חקירת המצהיר מוציאה את התצהיר מגדר עדות שמיעה, והופכת אותו לראיה קבילה. עם זאת, סעיף 17(א) לפקודה איננו מחייב את בית המשפט לפסול את תצהירו של מי שלא התייצב להחקר, אלא מורה כי הוא רשאי לפסול תצהיר כזה, משמע, נתון לו שיקול דעת לענין זה, על פי נסיבות הענין. על פי תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, מצהיר בהליך עיקרי או מצהיר שהוא בעל דין בהליך ביניים, חייבים להעמיד עצמם לחקירת הצד שכנגד, ובאין התייצבות המצהיר לחקירה, התצהיר לא ישמש ראיה במשפט (ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201 (1989); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 758 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן))."
66. הדברים נאמרו ביחס לחריגים המאפשרים חריגה מכללי הראיות הנוהגים, כגון עדות בתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן – כפי שהיה במקרה הנדון באותו עניין, או חריגים אחרים המאפשרים אף עדות שמועה, כגון עדות על אמרת עד שנאמרה בניגוד לאינטרס שלו.
67. מנגד, התייחס בית המשפט להלכה הכללית, המתייחסת לאמרות נפטרים, כפי שהופיעה ברע"א 7953/99 פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק (31.5.2000), שם חזר בית המשפט העליון על הכללים בסוגיה:"מאחר שלא עמד עושה התצהיר לחקירה נגדית, ולא העיד בחקירה ראשית, אין התצהיר יוצא מגדר עדות מפי השמועה ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו ולפיכך אין הוא קביל, אלא אם עונה הוא על אחד מן החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה…."
68. כן ראו פסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"א 258/09 עבד אלרחמאן ג'ניים נ' כרימה יונס (30.4.2009), שם נקבע כי:"בנוגע לטענה בדבר קביעת ממצאים עובדתיים על סמך תצהירו של עד שנפטר בטרם נחקר על תצהירו, אכן ככלל תצהיר של אדם שנפטר בטרם נחקר יהא קביל רק ככל שתוכנו נוגד את עניינו של המצהיר…".
69. יצוין, כי הצדדים לא הראו, כל אחד בנפרד, כיצד נופל עניינם בגדר החריג שנקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון בנוגע לקבלת תצהירו של עד שנפטר ועל כן, איני מתיר את הגשתם. עם זאת, אציין כי עיון בתצהירים הנ"ל, לגופם, מעלה כי אין באמור בהם כדי לשנות מן התוצאה אליה הגעתי, גם לו הייתי מתיר להגישם.סוף דבר
70. לאור המפורט לעיל, הנני קובע כי לא הוכח לפניי שנערכה עסקת מקרקעין בין רושרוש לרינאוי המנוחים, בין אם בגין כ- 4 דונם ובין אם בגין 2 דונם מהמקרקעין נשוא ההליך. על כן, התביעה נדחית. בהתאמה, צו המניעה והערבויות שנקבעו בהחלטה מיום 5.2.2013 מבוטלים בזה.
71. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
72. בנוסף, לאור תוצאת פסק הדין, תשלם התובעת לנתבעים הוצאות הבקשה לצו מניעה בסך 10,000 ₪ בהתאם להחלטתי מיום 11.3.2013.ניתן היום, ד' תשרי תשע"ו, 17 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

פסק הדין נלקח מתוך האתר https://horimisrael.wordpress.com

https://horimisrael.wordpress.com/2015/10/14/בנימין-ארבל-נצרת-תביעת-אלמנה-להכרה-בזכ/

לפרטים ניתן לפנות למשרדנו בחיפה 04-8551180 או בת"א 077-4244450